عربي English עברית Deutsch Italiano 中文 Español Français Русский Indonesia Português Nederlands हिन्दी 日本の
Knowing Allah
  
  

   

חמשת עמודי האסלאם

האיסלאם, במידה שונה מן הנצרות, הוא דת הלכה. פירוש הדבר כי כדי להיות מוסלם, לא די בקבלת עיקרי אמונה מסוימים - כמו ייחוד האל, שליחותו של מוחמד , מקורו השמימי של הקוראן, יום הדין, גן העדן והגהינום וכיו"ב, אלא יש לקיים מערכת מסועפת של מצוות הנוגעת בכל פרט בחייו של המאמין.

מתוך מערכת הלכתית זו, הועלו חמש מצוות לדרגה של מצוות-יסוד - עמודי התווך של האיסלאם. מצוות אלו הן: "שהאדה" - העדות, כלומר החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה הבסיסיים של האיסלאם; "צלאת" - תפילה, "זכאת" - צדקה, "צום" - צום, ו"חג" - העליה לרגל למכה, ולאתרים מקודשים סביבה.

כולן מצוות שבין האדם למקום וכולן מצוות המוטלות על כל יחיד, גבר ואשה כאחד - להבדיל ממצוות אחרות בהלכה המוסלמית, שקיומן בידי חלק מן העדה פוטר את שאר המאמינים מלקיימן ("פרד' כפאיה"). קיום כהלכה של מצוות-היסוד הוא אבן בוחן לכל מוסלם. מי שאינו מקיימן במודע, במכוון, וללא הצדקה - אינו יכול להימנות עם קהל המוסלמים.

חמש המצוות כקבוצה מיוחדת מתוך כלל המצוות באיסלאם - אינן באות לידי ביטוי בקוראן. כל מצוות-היסוד אמנם נזכרות בו אך לא כחטיבה אחת, אלא במפוזר, בפרקי קוראן שונים. רק בספרות ה"חדית'", המסורת שבעל-פה של הנביא מוחמד ולחבריו הקרובים , רק בה מוצאים את כנויין הכללי "ארכּאן אל-איסלאם" (עמודי התווך של האיסלאם). בספרות החדית' ובספרות ההלכה עובדו גם פרטי המצוות הללו, על פי היסודות שהונחו בקוראן.


 

מצוות העדות

חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של הנביא מוחמד עליו השלום - מכונה "עדות" ("שהאדה"). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אלוהים וכי מוחמד הינו שליח אלוהים . במקור הערבי: "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".

נוסחה זאת חוזרת ונשנית פעמים אחדות בכל יום באוזני המוסלם ובפיו, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה, אבל היא נאמרת גם במעמדים מיוחדים בחייו, למשל, על ערש מותו או במעמד ההתאסלמות. אמירת ה"שהאדה" בנוכחות עדים, ורק אמירה זו - מהווה את אקט ההתאסלמות.

 

מצוות התפילה

מקומה של התפילה בחיי המאמין

המלה המציינת תפילה באיסלאם, "צלאת", מציינת תפילה ממוסדת וקבועה. מועדיה קבועים, נוסחה קבוע, תנועותיה קבועות, מצוות מסוימות קבועות וקשורות בה (כגון - טהרה) וזאת בהבדל מן התפילה האישית הספונטנית, המוכרת בתרבויות דתיות רבות .

אנחנו נעסוק ב"צלאת" ונבחין בה שני סוגים: האחד - התפילה היומית, השנייה - התפילה בציבור במועדים מיוחדים, כמו תפילת יום שישי ותפילת החגים.

במסורת שבעל-פה באיסלאם נקבע המספר של חמש תפילות ביום, והוא המחייב את המוסלמים. כל מוסלם מתפלל, אם כן, מדי יום תפילת בוקר, תפילת צהריים, תפילת מנחה, תפילת מעריב ותפילת לילה.

ניתן לקיים כל אחת מן התפילות היומיות ביחידות, ובכל מקום שאין בו חשש טומאה, אם כי עדיף לקיימן בציבור ובמסגד.

תוכנה של התפילה המוסלמית ומתכונתה אינם משתנים למעשה גם ביום שישי ובחגים, בהם נערכות תפילות בציבור. על המוסלמים מקובל שערבית היא לשון הקודש, הלשון שבה הורד הקוראן משמים, ועל כן חשים חובה להתפלל בה גם אלה, אשר אינם משתמשים בה בחיי היום-יום.

התפילה בציבור

התפילה בציבור בימי שישי ובחגים נערכת במסגד המרכזי לישוב או לשכונה, בדרך כלל במעמד של ארבעים מתפללים (ויש המסתפקים בשנים-עשר) המהווים מניין. היא נבדלת מן התפילה היומית בכך שנוספות לה שתי "רכעות" ודרשה - "ח'וטבה", שנישאת בימי ו' לפני התפילה ובחגים אחריה - על-ידי הדרשן ("ח'טיב"). הדרשה כוללת הטפה בעניינים דתיים ולפעמים גם בענייני דיומא, וברכות לנביא, לציבור המאמינים.

התפילה בציבור בצהרי יום ו', היא בלבד הנותנת צביון מיוחד ליום הזה שנקרא בערבית "יום אל-ג'ומעה" – יום ההתכנסות. יום ו' אינו יום שבתון או יום מנוחה. בקוראן נאמר: "המאמינים, כאשר ייקראו לתפילה (כלומר - כאשר ה"מואד'ין" יקרא למאמינים לבוא למסגד) ביום הקהל (יום "אלג'ומעה), ויצאתם אל זכר אלוהים (כלומר - מהרו לתפילה להזכיר את שם אלוהים) וזנחתם את המשא המתן. זה טוב לכם, אם יודעים אתם. ובכלות התפילה ונפוצותם בארץ, וביקשתם חסד אלוהים" (כלומר - התפזרו איש-איש בחיפוש אחר מחייתו, פרנסתו - סורה 62, פסוקים 10-9, בתרגומו של י. י. ריבלין).

התפילה בציבור במסגד נערכת בראשות ה"אימאם". המאמינים עומדים מאחוריו בשורות. הן בתפילה ביחידות והן בתפילה בציבור פונה המאמין לכיוון מכה. בערבית נקרא כיוון התפילה "קיבלה".

המסגד

מבנה המסגד מותאם לתפקידיו. למרות ההבדלים בסגנון הארכיטקטוני והאמנותי בין המסגדים באיזורים שונים של העולם המוסלמי, קיימת מתכונת בסיסית אחידה פחות או יותר של מסגד: אולם תפילה , שהמתפללים עומדים בו ופניהם לעבר מכה. כיוון התפילה מסומן על-ידי גומחה ("מיחראב") בקיר הקדמי. בצד ה"מ'יחראב" נמצא דוכן הדרשן, דוכן גבוה, שמדרגות מובילות אליו. הדוכן הוא מפריטי הריהוט הבודדים במסגד, בנוסף לשטיחים ולנברשות. עיטורי המסגד מבוססים על הכתב הערבי ועל מוטיבים צמחיים ואין בו דמות אדם או חי, בגלל איסור פסל ומסכה שהאיסלאם מחמיר בו מאוד. במסגדים יש בדרך כלל חצר גדולה מוקפת בחלק מקורה, המשמשת גם כן לתפילה או לפעילות דתית קהילתית. במרכז החצר או בפינתה בריכת מים וברזים לצורך הטהרה. לפני כל תפילה מן התפילות היומיות עורך המוסלם טהרה חלקית, כלומר רחצת הידים עד המרפקים, הרגלים עד הקרסוליים והפנים.

ולבסוף, המסגד מאופיין על-ידי צריח מיוחד, "מאד'נה" או "מנארה", שממנו קורא ה"מואד'ין" לתפילה.

בתקופת הנביא מוחמד שליו השלום היו קוראים מעל גג גבוה, סמוך לבית הנביא, ששימש כמסגד הראשון. רק יותר מאוחר החלו מקימים מגדלים מיוחדים לשימושו של ה"מואד'ין". נוסח ה"אד'אן" - הקריאה לתפילה, הוא אחיד: "אללה הגדול מכל ("אללה אכבר"); אני מעיד שאין אל מבלעדי אללה, אני מעיד שמוחמד הינו שליח אללה (זאת ה"שהאדה" - העדות), הבו לתפילה, הבו להצלחה, אללה הגדול מכל. אין אל מבלעדי אללה".

 מצוות הצדקה

בראשית פעילותו של מוחמד כנביא היו מאמיניו חייבים בקיום מצווה אחת בלבד, בנוסף לתפילה: מתן צדקה – "זכאת" , שנועדה לטהר את האדם מקשריו עם החומרי, הארצי, להוכיח את אמונתו בעולם הבא, ולסייע לו לזכות בדין ביום הדין. המוסלמים מתוארים בסורות המכאיות של הקוראן כמי ש"שוקדים תמיד על תפילתם ומעניקים מתת חסד לאביון" (סורת אל-מעארג' פסוקים 24-22).

בסורה מתקופת אל-מדינה הוגדרו בדיוק הזכאים ליהנות מן הצדקה: העניים והאביונים, המופקדים על איסוף מס הצדקה, אלה אשר יש לקשור את לבותם לאיסלאם, שבויים שיש לפדותם, בעלי חוב אשר נושים להם, הנלחמים במלחמת מצווה וההולכים בדרך (עיין סורת התשובה , פסוק 60).

מאוחר יותר קבעה ההלכה המוסלמית חמישה דברים, מהם חובה להפריש "זכאת": תבואות, פירות, עדרים, כסף וזהב וסחורות וגם קבעה את שעור המס שחובה להפרישו כגון: מעשר מן הראשונים, חלק ארבעים מן האחרונים וכו' .

מצוות הצום

באיסלאם הצום קשור למועד הגזירה האלוהית . הצום הוא שלושים יום מבוקר עד ערב, בחודש רמד'אן.

נקבע צום חובה של שלושים יום ברמד'אן - החודש התשיעי בשנה המוסלמית. צום הרמד'אן נועד לציין את תחילת הורדתו של הקוראן מן הלוח השמימי אל מוחמד באמצעות המלאך גבריאל. המוסלמים מאמינים כי הדבר אירע באחד מעשרת הלילות האחרונים של חודש רמד'אן (הרוב מסכימים על ה-27 בו). לילה זה מכונה "לילת אלקדר" .

במשך חודש רמד'אן חייב המוסלם לקיים צום מלא , בכל יום מבוקר עד ערב. עם ערב בטלים כל האיסורים - אבל לפי רוח האיסלאם יש לנהוג באיפוק ובצניעות גם בלילה.

עשרת הימים האחרונים של הרמד'אן הם כאמור בעלי משמעות מיוחדת .

יש לזכור שהמוסלמים ממשיכים לעבוד בימי הרמד'אן ולמרות שבירת הצום מדי ערב הדבר אינו קל, במיוחד כאשר הרמד'אן חל באחד מחודשי הקיץ. כידוע, השנה המוסלמית היא שנת ירח, ומנהג העיבור אסור באיסלאם. הרמד'אן, כמו שאר המועדים הקבועים על פי הלוח המוסלמי, נודד איפוא לאיטו על פני שנת השמש. אם בשנה מסוימת הוא חל בחורף, כעבור שנים אחדות נמצא שהוא חל בקיץ.

עם תום חודש הרמד'אן בראשית החודש העשירי בשנה המוסלמית - חוגגים המוסלמים את "עיד אל-פיטר", חג הפסקת הצום. החג נמשך שלושה ימים. המוסלמים מתפללים בו תפילת חג ונותנים צדקה מיוחדת .

 

מצוות עלייה לרגל

באיסלאם חובת העלייה לרגל ("חג'") כוללת את הכעבה, את הר ערפאת ושאר האתרים ואילו בשם "עומרה" מכנים את העלייה לרגל כשהיא נערכת על-ידי יחיד ולא בציבור, לא במועדה הקבוע - ואך ורק אל הכעבה ואל סביבתה.

כמו כל מצוות-היסוד, גם מצוות ה"חג'" חלה הן על המוסלם והן על המוסלמית, הבוגרים והבריאים בגוף ובנפש. חובתם לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייהם, אם כי ההלכה פוטרת מאמינים מלקיימה או מתירה להם ליפות כוחם של אחרים לבצעה בשמם - מסיבות בריאות.

 

עולה הרגל, המגיע לגבול השטח הקדוש המקיף את מכה, חייב להיכנס למצב של קדושה - "אִחרָאם". הוא מטהר, לובש בגדים לבנים מיוחדים, ללא תפר, ומסיר כל כיסוי ראש (בגלל איסור זה משתמשים רבים מעולי הרגל בקיץ בשמשיות). בעת העלייה לרגל אסורים על עולה הרגל גילוח, נטילת ציפורניים, חיי אישות וכד'.

עם הגיעו למכה מקיים עולה הרגל את הטקסים בעיר סביב הכעבה. הכעבה היא מבנה גבוה, דמוי קוביה, במרכזה של חצר מסגד. בקיר החיצוני שלו, בצד מזרח, נעוצה האבן השחורה.

עיקר פולחן הכעבה נערך מחוץ למבנה ולא בתוכו. עולי-הרגל מקיפים את הכעבה שבע פעמים,

אל טקסי הקפת הכעבה נוספים טקסים באתרים קרובים, כמו ריצה, שבע פעמים, בין שתי הגבעות צפא ומרווה.

ב-8 ב"ד'ו-אל-חיג'ה" - האחרון בחודשי השנה המוסלמית - מתחילים טקסי ה"חג'", שעיקרם מחוץ לעיר מכה. ב-9 בחודש מגיעים הטקסים לשיאם במעמד לרגלי הר ערפאת מזרחית למכה, שם מתכנסים כל עולי הרגל לשמיעת דרשה. מעמד דומה אך פחות חשוב נערך אחר כך גם במוזדליפה. למחרת מגיעים עולי הרגל למינא, הסמוכה למכה, ושם מתקיים טקס רגימה, כאשר כל עולה רגל משליך שבע אבנים קטנות על כל אחת משלוש הערימות המצויות שם. כאן מסתיימים טקסי ה"חג'" ומתחיל "חג הקרבן", "עיד אל אד'חא" .

"עיד אל אד'חא" נמשך ארבעה ימים.

ראוי לציין כי "עיד אל-פיטר", שהזכרנו קודם, ו"עיד אל-אד'חא" הם שני החגים הרשמיים היחידים באיסלאם .

המסורת המוסלמית קושרת את ה"חג'" ואת כל טקסיו באברהם אבי האמונה, המוסלם הראשון, ובישמעאל בנו . שניהם הקימו את הכעבה לעבודת אל אחד, אך הערבים לא התמידו בכך עד שבא מוחמד לטהר את הכעבה מחדש.

גם האתרים הקשורים ב"חג'" מוסברים במסורת המוס–




                      Next article




Bookmark and Share


أضف تعليق

You need the following programs: الحجم : 2.26 ميجا الحجم : 19.8 ميجا