Search
האישה שנעזבה על ידי בעלה
האישה שנעזבה על ידי בעלה
"אללה לא יזנח אותנו !"
הג'ר, אשתו של הנביא אברהם עליו השלום, הושארה עם בנה הקטן איסמאעיל לבד על ידי בעלה בעמק מבודד ובלתי מיושב, שהיום ידוע בתור העיר המשגשגת מַכַּה.
היא אמרה לו: "הוי אבראהם, האם תלך ותשאיר אותנו בעמק הזה שבו אין איש ואין דבר?" וכך היא המשיכה לומר זאת כמה וכמה פעמים מבלי לקבל תשובה. לאחר מכן אמרה לו: "האם אללה הוא שציווה עליך לעשות את הדבר הזה?" והוא ענה לה: "כן". על כך אמרה: "אללה לא יזנח אותנו אם כן!".
שוב, הג'ר לא ישבה ובכתה על מר גורלה על כך שבעלה עזב אותה והשאיר אותה לבד במדבר. היא גם לא פנתה לאללה ואמרה : "למה עשית לנו את זה?", אלא המילים שלה הביעו את מלוא האמונה והביטחון באללה ישתבח שמו . יחד עם זאת, היא גם עשתה ככל שביכולה לחפש מים בעבור הבן שלה בעודה רצה מגבעה לגבעה. עד אשר אללה יתעלה גרם למים לנבוע באורח פלאי מתחת לרגלי התינוק. ולאות הערכה לעמידתה במבחן הזה, אללה ישתבח שמו ציווה את "ה- סַעִיְ ", ההליכה החוזרת בין שני הגבעות אל סאפא ואל מרווה – ממש כפי שהג'ר עשתה – כמעשה חובה לכל אדם אשר עולה לרגל למכה (בעומרה או בחג') עד סוף האנושות.
אחת האחיות מספרת : " בפעם הראשונה שהייתי בעומרה, בעודי צועדת בין הסאפא למרווה, התרשמתי מאוד מאבני השיש הקרירות שמתחת לרגלי, ממי הזמזם אשר היו קרובים לי כשהייתי צמאה ומהאוויר הקר מהמזגנים שמעליי. ואז בכיתי. בכיתי כי הרגליים שלי החלו לכאוב כבר אחרי הסיבוב הרביעי, וחשבתי על האימא הצעירה אשר רצה בדיוק במקום הזה מגבעה לגבעה, נואשת למצוא מים ועזרה לתינוק שלה. שיערתי לעצמי כמה קשה היה זה עבורה וכמה נחישות הייתה לה. היא לא הלכה בין שתי הגבעות עם ספר תפילה בידיה על רצפת שיש מבריקה כמו שאנחנו עושים. היא רצה הלוך ושוב תחת השמש הלוהטת על אדמת החול והסלעים השורפים. בלי טיפת מים ומבלי לראות נפש חיה ברדיוס של עשרות קילומטרים.
מה היא חשבה כאשר היא טיפסה על הגבעות הסלעיות הללו שוב ושוב, ומה היא הרגישה כאשר היא לא ראתה אף אדם באופק? מדוע היא לא וויתרה על עזרתו של אללה, ומדוע אנחנו עושים זאת כל כך בקלות? התשובה לכך היא שהייתה לה אמונה מוחלטת בריבון שלה. והאמונה שלה הייתה אמיתית. אותה אמונה נתנה לה את העוצמה והנחישות לא לוותר. ולבסוף לעמוד במבחן הזה בהצלחה ולקבל עליו את הגמול כבר בעולם הזה.
האישה שילדה לבדה מכיוון שלא היה לה בעל
"הלוואי והייתי מתה ונשכחת"
הוסיפו לשני הדוגמאות הללו את סיפורה המדהים של מַרְיַם בת עִימְרָאן, כפי שהוא מוזכר בקוראן. כיצד היא הלכה לבדה למקום מרוחק, כדי ללדת את בנה: "וחבלי הלידה הביאו אותה אל גזע עץ הדקל ואמרה [בכאב]: הלוואי והייתי מתה לפי כן והייתי נשכחת בתהום הנשייה" (סורת מרים : 23 ).
אישה אשר יולדת את בנה לבד ביער? במיוחד כזאת שלא ילדה מעולם, או כזאת שגבר מעולם נגע בה? מה גרם לה להיות כל כך חזקה כדי לעשות זאת לבדה? הסיבה העיקרית להתבודדותה הייתה האופי המיוחד והפלאי של הריונה. כיצד היא תוכל להסביר למישהו איך היא נכנסה להיריון? מי יאמין לה כשתגיד שאף גבר לא נגע בה מעולם?
כמי ששמעה את פרטי הלידה של עשרות נשים אחרות, הבנתי שכיום האפשרות לקחת אפידורל הקלה בצורה משמעותית את תהליך הלידה וכתוצאה מכך כאבי הלידה נסבלים יותר מבעבר. אבל אישה שבכל זאת בחרה לא לקחת משככי כאבים עדיין תצטרך צוות של אחיות מיומנות אשר יעזרו לה בתהליך הזה. ובכל מקרה, צריך צוות שלם כולל הבעל, כדי לעודד את האישה להמשיך לדחוף ולהתאמץ למשך כמה שעות עד אשר היא לבסוף יולדת.
העובדה הזאת רק הופכת את המקרה של מרים בת עימראן למקרה יותר מדהים. כיצד היא יכלה ללדת כפי שילדה מבלי שיהיה לצידה אף אדם שיעזור לה? אין ספק שהיה לה כוח פנימי יוצא דופן וביטחון מלא באללה ישתבח שמו . כתוצאה מהביטחון הזה, אללה שלח אליה מלאך אשר הורה לה לאכול את התמרים ולשתות את המים במהלך הריונה ואחריו. ממש כפי שהוא סיפק לה מזון כאשר היא הייתה סוגדת לבדה במיחראבּ .
ובנוסף לכך, הוא גרם לכך שהתינוק אשר הביאה לחיים – הנביא ישוע עליו השלום – יגן עליה ועל כבודה בפני אנשי העיר כאשר הוא נישא בין ידיה והצהיר על נבואתו בעודו תינוק, זה נזכר בקוראן : " אמר: הנני עבדו של אללה, הוא נתן לי את הספר ועשני נביא" (סורת מרים, 30) .
זה היה רגע האמת – הרגע שהוכיח את מה שאללה הזכיר במקום אחר בקוראן על התינוקת שנולדה לאימא של מרים, כאשר היא קראה בקול שהיא ילדה נקבה (בעודה מצפה לבן זכר כדי להקדישו לעבודת האל).
"ואין הזכר כנקבה" (סורת בית עמראן : 36 ).
פרשן הקוראן שיח' בן כת'יר מסביר כי הכוונה של אללה בהצהרה זו היא שהילדה המבורכת הזאת, מרים, תהייה זאת שתביא לעולם ילד בעודה בתולה וזהו דבר שאין באפשרות הזכר לעשות. וכמו כן, הילדה הזו תהייה טובה יותר מהילד, בסגידתה ובמסירותה בשירות המסגד שבירושלים.
