אבו בכר: גבר בין הגברים _חלק 1

חלק 1

אבו בכר: גבר בין הגברים

אבו בכר היה חבר יקר של הנביא עליו בירכת אללה ושלום השלום. הנביא עליו השלום נהג לדבּר על אבו בכר בהדגשה על כך שהיה הוא האדם היחיד שלעולם לא היסס לקבל את האיסלאם ברגע ששמע עליו. אחרים שקיבלו את האיסלאם בראשית ימיו היו חושבים זמן מה ושוקלים, אך אבו בכר הצהיר על אמונתו מיידית.

לפני שהצהיר על אמונתו באיסלאם, אבו בכר היה ידוע כאדם צדיק, היה הוא מיסודו בעל אישיות טובה, וניתן היה לצפות ממנו רק לטוב. הוא והנביא, עליו השלום, היו חברים טובים עוד לפני שליחותו של הנביא, עליו השלום.

אבו בכר היה אדם אמיד ונהג כהרגל להשתמש בהונו בכדי להועיל לאחרים. אחת מסורות הרשע הקדם-איסלמיות הייתה המנהג לקבור תינוקות בנות בעודן בחיים. המנהג הזה הופסק כשהנביא מוחמד עליו השלום הגיע עם מסר האיסלאם. הזמן הקדם-איסלאמי הזה ידוע בדרך כלל כתקופת הבערות (זמאן אל ג'האליה) משום שהעולם חי ללא ידע על עקרונות וערכי האיסלאם. לכן, לידתה של תינוקת נקבה באותה התקופה הייתה דבר מביש לגבר. גברים חשבו שבנים יביאו יותר כבוד להם, למשפחותיהם, ולשבטם בזמן שבנות עלולות היו להביא חוסר כבוד לשבטם, לכן, גברים רבים קברו את בנותיהן הרכות בעודן בחיים.

בכל פעם שאבו בכר שמע על תינוקת שמיועדת לקבורה בחיים, היה ממהר להגיע למשא ומתן עם האב וכך הוא החל מה שנקרא במושגים של היום- בית יתומים, מקום בו שם לבטחה תינוקות רכות אלו תחת השגחתה של אישה שדאגה להן בזמן שהוא שילם על הוצאות מזונן ומחייתן. 

מוסלמים מאמינים שכל בן אנוש נולד עם טבע מולד, יכולת להבדיל בין טוב לרע וידיעה שקיים הבורא והרצון להגיע ולרצות אותו. טבע זה נותר חזק אצל אנשים מסוימים ונחלש במקרים שונים אצל אחרים. אבו בכר נותר ושמר על טבעו האנושי, כך שאף לפני הופעת דת האיסלם, הידע הבטוח והמערכת שהביאה עימה הדת, ידע אבו בכר שדברים מסוימים דוגמת קבירת הבנות בחייהן הייתה הרוע במהותו. הוא ידע שהחברה היא זו שאחראית במידה רבה בקבלתה מנהג זה.

 טוב נמשך לטוב ומשלים אותו, אז לא מפתיע היה שאבו בכר התחבר לנביא עליו השלום כשהבחין בטוב ליבו המולד, ולכן לעולם לא היסס ללכת בעקבות הנביא עליו השלום עד לנשימתו האחרונה.

הימים האחרונים של המוסלמים לפני הגירתם אל מאדינה, הקצינו שני דברים: תחושת הצלחה הדרגתית של המוסלמים והסבל הנמשך של הרדיפות על-ידי הלא-מוסלמים של ק'ורייש. הנביא עליו השלום והמאמינים היו מלאי תקווה כי ימים טובים יותר בקרוב ושההגירה למאדינה תתרחש בקרוב. כשנה אחת לפני ההגירה, אללה יתעלה בירך את הנביא עליו השלום בדבר נס. היה זה המאורע של מסע הליל של הנביא עליו השלום לירושלים ואז עלייתו אל השמים.

הקוראן מספר לנו על מאורע זה:

"אשבע בכוכב בנופלו 1 לא תעה חברכם ולא סטה 2 ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו 3 אין זו אלא התגלות שהתגלתה 4 לימד אותה רב העוצמה 5  בעל הנחישות התייצב 6 והוא באופק בעליון 7 אז הנמיך וריחף 8 והיה במרחק שתי קשתות או קרוב מכך  9 וגילה לעבדו את אשר גילה 10 ולא שיקר הלב באשר שראה 11 האם תתחלקו עליו באשר שראה? 12 הן ראהו גם בפעם האחרת 13 אצל הלוטוס אשר בקצה המרום 14 שם יש גן במסתור 15 כשכיסה הלוטוס את אשר כיסה 16 לא סר המבט ולא חרג 17 כי ראה מאותות ריבונו הגדולים 18" ( סורת הכוכב : 1 - 18)

ביום המחרת, לאחר מאורע הנס, הנביא עליו השלום סיפר על כך. היה זהו מבחן למוסלמים מכיוון שמנקודת מבט של יושבי הארץ, מאורע שכזה לא יכול להיות מוסבר על-ידי הגיון האנוש כך מי שהיו חלשים באמונתם פקפקו. המוסלמים האמיתיים והחזקים לא ראו בפליאה את הנס שאללה יתעלה העניק לנביא עליו השלום כפי שהאמינו שאללה יתעלה הוא בעל העוצמה ובורא כל נעשה כפי רצונו. אין צורך מלהזכיר שהלא-מוסלמים לעגו וספקו למאורע זה. הם הלכו אל אבו בכר כדי לשמוע את תגובתו למאורע.

 כשנשאל אבו בכר על כך, הוא שאל האם הנביא עליו השלום אמר שכך קרה. כשענו בחיוב, אבו בכר פשוט אמר שהוא אכן כן מאמין בוודאות בכך.  בזכות תגובתו זו ביום החשוב ההוא זכה אבו בכר לתואר "א-סאדיק" שפירושו – מאמת הצדק/האמת.

אבו בכר ידע שהנביאים קיבלו את אותו האל יתעלה בכדי להשיג את הנאמנות שלהם. הוא ידע שהיו הם ראויים לחשיבות זו של זכות עליונה מיוחדת משום הנטל הכבד אותו נאלצו לסבול, כשליחי אללה. אבו בכר עשה כל שהיה ביכולתו בכדי להקל על חברו הנביא עליו השלום לשאת את נטל שליחותו בשירות אללה ישתבח שמו.

מסע הליל, יחד עם התגלויות נוספות באותו הזמן, הראו למוסלמים את גדולתה של התרבות שהיו הם בתהליך בנייתה. חברה עקבית הייתה קרובה להשגה וקריאת האיסלם הייתה קרובה להישמע אל העולם. אבו בכר היה חלק משמעותי בקריאת והפצת האיסלאם.

זמן לא רב לאחר מסע הליל, נערכו המוסלמים להגירה אל מאדינה. אנשי מאדינה בירכו את בואם של הנביא עליו השלום והמאמינים והמתינו בלהיטות להגעתו המבורכת. אחד אחד, עזבו המוסלמים את המצוקה והרדיפות שבמכה והתיישבו במאדינה. אבו בכר, עדיין במכה, קיווה להיות מן אלה שיעזבו יחד עם הנביא עליו השלום, אך הנביא עליו השלום לא ענה לאבו בכר עד שקיבל הדרכה מן אללה יתעלה לעשות כך.